בין ברכה להבטחה
בפרשת השבוע יש פירוט של הלכות והנהגות המחייבות כל יהודי בתחומים רבים בחיים. לאחר מכן נאמר כי מי שישמור על חוקים אלו, יזכה לברכת ה'. והברכה היא1: "ועבדתם את ה' אלוקיכם, וברך את לחמך ואת מימך, והסירותי מחלה מקרבך". בפסוק הבא ממשיכה התורה לפרט ברכות נוספות: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא"2.
ויש לשים לב להבדל בין שני הפסוקים. בפסוק הראשון נאמר "וברך", והמשמעות היא שמדובר בברכה. ואילו הסגנון של הפסוק השני נתפס יותר כהבטחה. כיון שכך, נשאלת השאלה: מה עומד מאחורי השינוי? מהי הסיבה לכך שחלק אחד של השכר ניתן כברכה, בעוד שחלק אחר ניתן כהבטחה?
הבטחה מותנית
תשובה לכך ניתן למצוא בפירושו של רש"י על הפסוק. על אף שבפסוק "לא תהיה משכלה" לא מפורט תנאי, מוסיף רש"י "אם תעשה רצוני". כלומר, ברכת הלחם והמים שבפסוק הראשון, וההבטחה "לא תהיה משכלה" בפסוק השני, נובעות מגורמים שונים.
כאשר עם ישראל יעבדו את ה', כלשון הכתוב "ועבדתם את ה'", הם יזכו לברכה. זהו תגמול על כך שבני ישראל מכירים בה', מאמינים בו ואינם עובדים עבודה-זרה3.
אולם כאשר היהודי אינו מסתפק רק בהכרה ואמונה בה', אלא גם מקיים את רצונו ואת מצוותיו, כדברי רש"י "אם תעשה רצוני", ראוי הוא לא רק לברכה, אלא גם להבטחה מה'.
לא די בהכרה
למעשה, ההבדל בין שני המצבים הללו, הוא ההבדל בין הכרה להתמסרות. גם ההכרה בה' היא דבר טוב ונדרש, אך אין להסתפק בה. יהודי אמור להתמסר לה', ולהיות מוכן לשנות את הרגלי החיים שלו, לצורך עבודת ה'. וכשיהודי משנה את הרגליו עבור עבודת הבורא, מובטח לו מאת ה' שלא ידע צער.
משוואה זו נכונה לא רק בנוגע לאדם פרטי. בתלמוד הובאו דברי האמורא, רב: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה"4. כאשר עם ישראל כולו משנה את ההרגלים שלו ומתמסר לעבודת ה', מובטח לו שיזכה לגאולה תיכף ומיד.