בתי-דין יהודיים בלבד
הקדוש-ברוך-הוא מודיע בתחילת הפרשה למשה רבינו כי כעת הוא עתיד לומר דינים ומשפטים, אותם עליו להעביר לבני ישראל, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"1.
אחד הפירושים לכך, הוא דברי רש"י שמשמעות המילה "לפניהם" היא לפני חכמי ישראל.
לפי פירוש זה, כוונת הדברים היא שצריך לנהל דינים ומשפטים אך ורק בפני דיינים מחכמי ישראל, ולא בבתי-דין של אומות העולם.
והחידוש בדברי רש"י הוא, שחובה לנהוג כך גם במקרה שבו הדינים והמשפטים שעל פיהם נקבעים פסקי-הדין בבתי-דין נוכריים, זהים לאלה של חכמי ישראל. גם במקרה כזה, כאשר התוצאה זהה, אסור לדון בבתי-דין שאינם של חכמי ישראל.
גם התהליך חשוב
הסיבה לאיסור זה, נובעת מהעובדה שלא רק פסק-הדין הסופי חשוב. גם התהליך והדרך שמובילים למסקנה – חשובים לא פחות. אצל חכמי ישראל, הדרך המובילה לפסק-הדין, היא תורת ה' אשר בה נמצא רצון הבורא. לעומת זאת, אצל אומות העולם, גם במקרה שהדין זהה, הדרך לפסק-הדין היא ההיגיון האנושי.
בהוראה זו, שאין לדון אצל אומות העולם, מורה לנו התורה דרך ברורה. אל לנו להסתמך על ההיגיון והשכל האנושי. יהודי צריך להיצמד לרצון הבורא, ולנהוג על פיו בכל פרט בחייו.
להיצמד לרצון ה'
חז"ל אמרו שהיצר-הרע בא לאדם בשלבים2. "היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך" עד שלבסוף גורם לו לסור מהדרך הנכונה. אומר על כך הרבי הריי"צ כי השלב הראשון שכנגדו מסית יצר-הרע איננו לעבור עבירה אלא קיום מצוה בגלל ההיגיון או ההנאה, ולא מפני ציווי ה'3.
תחילת הנפילה של יהודי, חלילה, ממדרגתו הרוחנית, היא ההסתמכות המוטעית על השכל של הנברא, במקום על רצון הבורא – ואת ההידרדרות הזו מבקשת התורה לעצור, באמצעות ההוראה הברורה – נהלו דיונים רק לפני חכמי ישראל, והיצמדו לרצון ה'.