נס גדול, לשם מה?
מעמד הר סיני, בו ניתנה התורה לעם ישראל, היה מעמד כביר. באחד הפסוקים המספרים את שאירע באותו מעמד, אנו מוצאים את התיאור הבא1: "וכל העם רואים את הקולות". מדובר בנס מדהים. עם ישראל קלטו בחוש הראיה, את מה שתמיד נתפס בחוש השמיעה. וכך ניסח את הנס המיוחד הזה, התנא הגדול רבי עקיבא2: "רואים את הנשמע, ושומעים את הנראה".
ברור שמדובר בנס עצום, אולם נשאלת השאלה: לשם מה הוא התרחש? כלל הוא שהקדוש-ברוך-הוא לא עושה ניסים ללא מטרה3. ועלינו להבין אם כן, לשם מה נועד הנס הגדול בו "שמעו את הנראה וראו את הנשמע"?
שתי רמות של מוחשיות
להבנת הדברים, עלינו לחדד את ההבדל בין שמיעה לראיה. מעבר להיותם שני חושים נפרדים, יש ביניהם הבדל משמעותי מאד. כאשר אדם רואה דבר במו עיניו, לעולם לא יהיה ניתן לשכנע אותו אחרת. זאת, בשל רמת המוחשיות הגבוהה שבראייה. בשמיעה לעומת זאת, רמת המוחשיות נמוכה יותר. ולאחר שאדם קלט דברים בשמיעה, ניתן להטיל בכך ספיקות ופקפוקים.
זהו גם ההבדל בין הצורה שבה האדם קולט עניינים רוחניים, לזו שבה הוא קולט דברים גשמיים. בעוד שאת הרוחניות אנחנו רק 'שומעים', הרי את הגשמיות אנחנו בהחלט 'רואים'. כלומר, המוחשיות שבגשמיות גבוהה מאד, כמו דבר שראה במו עיניו. ואילו המוחשיות שברוחניות המופשטת נמוכה, כמו דבר שרק שמע אך לא ראה.
במתן תורה, התעלו מעל המצב הרגיל. באותה שעה, התהפכו היוצרות. הרוחניות שבדרך כלל אינה מוחשית, הפכה לברורה, בהירה ומוחשית יותר מכל דבר אחר. במקום 'לשמוע' רוחניות, הם 'ראו' אותה. ואילו הגשמיות המוחשית בדרך כלל, איבדה את תוקפה, והפכה לדבר מרוחק. במקום 'לראות' גשמיות, הם רק 'שמעו' אותה.
והפעם – לנצח
לפי זה מובן שאין צורך לחפש את המטרה שבעבורה התרחש הנס. שכן, זה לא היה נס שנעשה במיוחד לשם כך, אלא תוצאה טבעית מההתעלות של בני ישראל במעמד מתן תורה. הם התעלו לרמה כזו, שבה האלוקות – הרוחניות, הייתה מוחשית, ואילו העולם – הגשמיות, הייתה דבר רחוק מהם.
עם תום המעמד הגדול שבו ניתנה התורה, בני ישראל חזרו למצב הרגיל, בו הגשמיות מוחשית, ואילו הרוחניות נתפסת כדבר רחוק. ואולם בקרוב אנו עתידים לחוות זאת שוב, עם בוא הגאולה העתידה. והפעם תפיסה זו של הרוחניות והגשמיות תישאר לנצח. כולנו 'נתפוס' אלוקות ורוחניות בראייה מוחשית, ככתוב על אותו הזמן 4: "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

