הגיעה עת קיום ההבטחה
בשעה שהקדוש-ברוך-הוא הטיל על משה רבינו את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, נמסר לו גם מה עתיד לקרות בעת היציאה המיוחלת. בין יתר הדברים, הודיע הקדוש-ברוך-הוא שבני ישראל יצאו ברכוש גדול, שכן "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים"1. והמצריים יעניקו לבני ישראל מתנות רבות של "כלי כסף וכלי זהב ושמלות"2.
לפי המדרש3, דברים אלו נאמרו בהמשך למעמד 'ברית בין הבתרים', בו הודיע ה' לאברהם אבינו שבניו ישועבדו תחילה בגלות, אך "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". כעת מודיע הקדוש-ברוך-הוא שהגיעה העת לקיום ההבטחה הזו. ובלשון המדרש: "בכדי שלא יהא פתחון פה לאברהם-אבינו לומר, 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם".
רק כדי לרצות את אברהם?
במבט ראשון, דברי המדרש תמוהים. המדרש אינו אומר "בכדי לקיים הבטחתי לאברהם אבינו", לשון שמשמעו כי הקדוש-ברוך-הוא מבקש לעמוד בדיבורו. תמורת זאת, המדרש מנוסח כך שניתן להבין כי קיום ההבטחה נועד רק על-מנת לרצות את אברהם.
ונשאלת השאלה: האם יתכן שללא טענתו של אברהם אבינו, היה הקדוש-ברוך-הוא נמנע חס-ושלום מקיום הבטחתו? הרי ה' אומר4 "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה", ובוודאי יקיים את הבטחתו בכל מקרה!
עונש או תשלום
כהקדמה לביאור הדברים, יש להבחין בין שתי סיבות לכך שרכושם של מצרים יועבר לידי בני ישראל. הסיבה האחת היא, כדי להעניש את המצריים על מעשיהם הרעים5. למטרה זו ייקחו בני ישראל ממצרים את עושרם, כעונש על מעשיהם. הסיבה השנייה היא, על-מנת להעניק תשלום הוגן לבני ישראל על עבודתם6. כלומר, המצריים יעניקו את רכושם לבני ישראל, כשכר ופיצוי על עבודתם הקשה.
ההבדל בין שתי הסיבות הוא, בהבחנה בין עיקר וטפל. אם המטרה היא להעניש את מצרים, עיקר העיסוק הוא בדינם של המצריים, ובני ישראל הם פרט שולי בסיפור. ואילו אם המטרה היא להעניק תשלום לבני ישראל, ברור שבני ישראל הם העיקר.
לפי זה מובן, כי גם כאשר ההבטחה על כך שבני ישראל "יצאו ברכוש גדול" תתגשם, עדיין תיתכן אפשרות של תרעומת מצידו של אברהם אבינו. אם הדגש יהיה על הסיבה הראשונה, עונש למצרים, אברהם עשוי לטעון שאת גזירת הגלות קיים ה' בבני ישראל. ואילו את נתינת הרכוש לא "קיים בהם", אלא עשה זאת כעונש למצרים. והבקשה של אברהם אבינו היא שבני ישראל יהיו העיקר, ונתינת הרכוש לא תהיה כדי להעניש את מצרים, אלא על-מנת לפצות את בני ישראל.
לכן מודגש בדברי הקדוש-ברוך-הוא שנתינת הרכוש תהיה מרצונם של המצריים, "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים". ומאחר שהמצריים נותנים לבני ישראל "רכוש גדול" מרצונם ולא בכפיה, מובן שאין מדובר בעונש אלא בתשלום לבני ישראל על עבודתם. זוהי למעשה הודעה של הקדוש-ברוך-הוא כי לא רק שבכוונתו לקיים את הבטחתו, אלא שבני ישראל יהיו מבחינתו העיקר – לנצח.