החכמה משרתת את הרגל?!
לפני הסתלקותו, יעקב אבינו מעניק לבניו ברכות רבות. כשהגיע תורו של אָשֵׁר לקבל את ברכת אביו, פנה אליו יעקב ואמר לו – "מאשר שמנה לחמו". כלומר, בנחלת שבט אָשֵׁר בארץ ישראל, יגדלו עצי זית שיניבו שמן לרוב.
גם הברכה של משה רבינו לשבט אשר, לפני הכניסה לארץ ישראל, הייתה בתוכן דומה, כשמשה אמר1 – "וטובל בשמן רגלו".
על-פי דבריהם של חכמי ישראל2, השמן מסמל את החוכמה. כשם שהשמן צף על פני כל המשקים, כך חוכמתו של האדם מסמלת את עליונותו ומעלתו הגדולה. הרגל, לעומת זאת, מסמלת את הכוח המעשי ואת הציות, שאינם קשורים בתובנה שכלית.
אם כן, ברכת משה רבינו לשבט אשר, שהשמן שבנחלתו ישרת ויענג את הרגליים, תמוהה: הרי לפי האמור, השמן (חכמה) מסמל דרגה הרבה יותר גבוהה מאשר הרגליים (ציות וקבלת-עול), ומה פשר הדבר שהשמן משרת את הרגליים ובטל אל הרגליים?
שכל מסוכן
ההסבר הוא, שאכן החכמה היא התכונה החשובה והנעלית ביותר של האדם, ומסמלת את העליונות שלו על כל הנבראים. ועם זאת, יש מעלות ייחודיות דווקא לעבודת ה' בקבלת עול ובצייתנות מלאה, ללא כל מעורבות שכלית.
כאשר יהודי עובד את הקדוש-ברוך-הוא רק על-פי מה ששכלו מנתב אותו, עלול להיווצר מצב שהשכל האנושי יכוון אותו למקומות ומעשים לא רצויים, המנוגדים לחלוטין לרצון האלוקי. ודווקא הציות בקבלת-עול הוא הערובה לכך שהאדם לא יסטה מהדרך הנכונה, דרך ה'.
יתר על-כן, מאחר שהקדוש-ברוך-הוא, בורא העולם ומנהיגו, הוא אין-סוף ואינו מוגבל בשום מגבלה, הרי ככל שהאדם המוגבל יתאמץ בשכלו הדל להשיג את הבורא, הוא לעולם לא יגיע לעומקם של דברים.
לכן, האפשרות היחידה להתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא ולדבוק בו, היא לעבוד אותו בקבלת-עול, וביטול מוחלט של הישות העצמית.
נמצא שדווקא בתכונת הצייתנות והקבלת-עול, אותה מסמלת הרגל, יש יתרון עצום על פני החכמה, עם כל חשיבותה.
החכמה מצייתת לרגל
זהו ההסבר לברכות של יעקב אבינו ומשה רבינו לשבט אשר:
שניהם בירכו את שבט אשר בשפע של שמן, המסמל שפע של חכמה ושכל בהיר וטוב להבנה ולהשגה. ועם זאת, משה רבינו הוסיף ואיחל שהחכמה בה יבורכו בני השבט, תשרת את הרגל ואת הקבלת-עול.
כלומר, אם החכמה לא תהיה בטלה לרצון האלוקי העליון, עלול היהודי להגיע אִתָּה למעשים שאינם כפי רצון הבורא. לכן בירך משה רבינו שהחכמה תהיה תחת השפעה של צייתנות מוחלטת וקבלת-עול, וכך היא תתאים בדיוק לחזון האלוקי.

