החורבן הציק רק ליוסף?!
לאחר שיוסף הצדיק התוודע לאחיו, הוא ביקש מהם לשוב במהירות ליעקב אביהם, לבשר לו כי "עוד יוסף חי" והוא שליט מצרים, ולהזמין את יעקב למצרים לראות את פניו. האחים מילאו את בקשתו של יוסף, יצאו מיד לארץ ישראל, סיפרו ליעקב על הפגישה המרגשת עם יוסף, ויעקב נענה להזמנה וירד למצרים.
כאשר יעקב הגיע לארץ גושן, יוסף בא להיפגש אתו. הפגישה ריגשה את יוסף עד מאד, התרפק על יעקב אביו ובכה בכי רב.
בספר הזוהר נאמר על כך, שהבכי של יוסף לא נבע רק מההתרגשות הגדולה שגרם לו המפגש עם יעקב אביו, אלא הייתה לבכי סיבה נוספת. יוסף ראה ברוח-הקודש את חורבן בית-המקדש והוא מירר בבכי על החורבן1.
וכמו מאליה עולה השאלה: אם כן, מדוע יעקב אבינו עצמו לא בכה? הרי לא יתכן שרק ליוסף הציק חורבן בית-המקדש עד כדי בכי רב, ואילו יעקב אביו נשאר אדיש כלפי המאורע!
בכי – רק על הזולת
ההסבר הוא, שכאשר יהודי רואה את חברו בצרה רוחנית, כשהלה שוקע בחטאים ובעוונות חמורים, אהבתו ורגישותו כלפי החבר מחייבת אותו להוכיח את חברו בדרכי נועם ולעורר אותו לשים לב לדברים בהם נפל וחטא, ולעורר אותו לשוב בתשובה. בנוסף, עליו גם להתפלל אל הקדוש-ברוך-הוא בבכי ובדמעות, ולעורר רחמים רבים על חברו שיקבל את הכוחות הגדולים הנחוצים לו כדי להתמודד עם הקשיים הרוחניים שלו. מעבר לכך, ההחלטה נתונה בידו של החבר עצמו.
לחילופין, כאשר יהודי מבחין שהמצב הרוחני שלו עצמו נחוּת וטעון שיפור, בכי והתעוררות רחמים לא יהוו את המפתח להתקדמות והתעלות רוחנית. להיפך, הם עלולים להחליש את הפעולות הדרושות לתיקון המצב והתקדמות האישית, מתוך הנחה שהוא כבר עשה את שלו בכך שמירר בבכי.
כלומר, בעוד שעל הזולת יש מקום לבכי והתעוררות רחמים, כשמדובר על המצב האישי – לא צריך לבכות אלא לעשות.
להאיר ולבנות מחדש
לכן רק יוסף בכה על החורבן העתידי של בית-המקדש, שכן בית-המקדש לא עתיד לעמוד בנחלה שלו בארץ ישראל, והוא בכה כדי לעורר רחמים על השבט שהבית עתיד להיות בנחלתו.
לעומתו, יעקב עצמו – אביהם של כל בני ישראל – הרואה בנחלת כל אחד ואחד מהשבטים את נחלתו האישית, לא הרשה לעצמו למרר בבכי על חורבן הבית. להיפך, הוא התייחס לעניין כבעיה אישית שלו, וידע שהפתרון איננו לבכות אלא לעסוק בתיקון המצב כדי להביא לבניית בית-המקדש.
ויש כאן הוראה נפלאה לכל אחד:
בליבו של כל יהודי יש 'בית-מקדש' פרטי משלו, אותו מוטל עליו לבנות ולהאיר2. ובמקרה של קשיים בהתקדמות הרוחנית האישית, הפתרון איננו להצטער ולבכות בכי תמרורים. במקום לבכות, יש לנקוט צעדים מעשיים שיביאו לתיקון ה'בית' ובנייתו מחדש.