בכי על החורבן
לאחר שיוסף שליט מצרים עיכב את אחיו זמן רב, וגרם להם להביא למצרים אף את אחיהם הקטן, בנימין, מגיע הרגע הדרמטי בו יוסף מגלה להם כי הוא אחיהם שאותו מכרו לעוברי אורח לפני שנים רבות.
ובאשר לפגישה בין יוסף ובנימין, התורה מספרת כי הייתה מרגשת במיוחד, והשניים התחבקו כששניהם גועים בבכי – "ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו".
חכמי ישראל מגלים, כי הבכי של שני האחים לא היה רק בעקבות הרגשות העזים שהתעוררו בהם בעת המפגש המרטיט, אלא טמון בו תוכן עמוק נוסף. יוסף בכה על כך ששני בתי-המקדש שייבנו בנחלתו של בנימין עתידים להיחרב, ובנימין בכה על משכן שילה, בנחלתו של יוסף, שעתיד להיחרב1.
חכמים מוסיפים ואומרים עוד, כי לכן שני האחים בכו דווקא איש על צוואר אחיו. כשם שהצוואר הוא איבר גבוה בגוף האדם, כך בית-המקדש נמצא במקום גבוה במיוחד.
ונשאלת השאלה: אם האחים נפלו איש על צווארי אחיו כדי לבכות, בַּמָקוֹם שמסמל את ייחודיותו של בית-המקדש בגלל גובהו, מדוע בכו על הצוואר ולא על הראש שהוא גבוה וחשוב יותר מהצוואר?
הצוואר המזרים
הדבר יובן לפי הבנת ההבדל המהותי בין הראש והצוואר בגוף האדם:
הראש הוא מקור החיות של כל הגוף. הוא מנתב את החיות ומזרים אותה לכל האיברים. ואולם, הראש לא עושה זאת באופן ישיר, אלא החיות זורמת לגוף דרך הצוואר, כך שתחילה החיות עוברת לצוואר – ומשם היא מסתעפת לכל הגוף.
לכן, הראש הוא אכן החלק הנעלה ביותר בגוף האדם, והוא גם ממוקם גבוה מכל איברי הגוף, אך ללא הצוואר, החיות לא זורמת ללב ולכל הגוף. ומכאן חשיבותו של הצוואר, גם לגבי הראש.
כך גם לגבי בית-המקדש – האור האלוקי הוא מהות רוחנית שלא מגיעה לעולם ישירות, אלא באמצעות בית-המקדש שמקבל ומכיל את האור האלוקי העוצמתי, ומעביר אותו לכל העולם כולו במינון הנכון.
לכן הבכי של יוסף ובנימין על חורבן המשכן ושני בתי-המקדש, היה דווקא איש על צווארי אחיו, כי דווקא הצוואר מסמל יותר מכל את בית-המקדש ואת מעלתו הייחודית.
הראש לא נפגם
ברובד פנימי יותר, הראש מסמל את האור האלוקי שנמצא בנשמתו של כל יהודי, יהיה מי שיהיה, ללא הבדל. ואור אלוקי זה, לא נטמא ולא נפגם לעולם.
מה שכן עלול להיחלש לפעמים, ואולי אפילו לחדול מלפעול חלילה, הוא רבדים נמוכים יותר בנפש היהודי. ואת אלה מסמל הצוואר – האיבר שמביא את האור האלוקי אל לבו של היהודי ולשאר אברי הגוף, וגורם להם ללכת בדרך הטובה – שבו עלול להיות, חס ושלום, פגם ו'חורבן'.
לכן בכו יוסף ובנימין האחד על צווארי השני, כי הראש – האור האלוקי שבעמקי הנשמה – לעולם אינו נפגם ולא נחרב, והבכייה היא אכן התעוררות של רחמים על ה'צוואר', כלומר, ההתגלות וההתפשטות של האור האלוקי.
1. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ז ע"ב.