שבחו של הצדיק
בתחילת פרשת השבוע, נאמר: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח". ולאחר מכן, מפרטת התורה את שלושת בניו של נח – שם, חם ויפת.
ברצף הדברים מתעוררת תמיהה: לכאורה, לאחר הפתיחה ב"אלה תולדות נח" ראוי להמשיך מיד בפירוט בניו שהם תולדותיו, אם-כן מדוע התורה עוברת להלל ולשבח את נח ואת צדיקותו?
רש"י אומר על כך: "הואיל והזכירו – סיפר בשבחו, שנאמר1: 'זכר צדיק לברכה'". כלומר, התורה לא פונה מיד לתולדות נח, אלא עוסקת בשבחו של נח עצמו, כי כאשר מזכירים את שמו של צדיק, יש לספר בשבחו ובמעלותיו.
נשאלת השאלה: שמו של נח כבר נזכר בסיום פרשת בראשית, ומדוע שם התורה לא מדברת בשבחו ולא מזכירה את מעלותיו?
ובכלל, בפרשת בראשית נזכרו צדיקים נוספים – כמו למשל מתושלח2 – ולגביהם אין התורה מזכירה את שבחם ומעלותיהם!
הדיבור מפתח ומגלה
הסבר הדברים נעוץ במשמעות של פעולת הדיבור והשפעתה על הזולת:
חכמים אומרים3 שלשון-הרע הורגת שלושה אנשים – המדבר, השומע וגם מי שמדברים עליו. והדבר מעורר סימני שאלה רבים – וכי מה עשה מי שמדברים עליו, שבעקבות כך גם הוא ייענש?
הסבר הדבר הוא, שלכוח הדיבור של יהודי יש פעולה חזקה והשפעה עצומה. לכן, כאשר יהודי מדבר ומספר מאורע שלילי על מישהו, הדיבור גורם שהרע שקיים אצל אותו אדם, יתפתח ויבוא לידי ביטוי פעמים נוספות. וזו הסיבה בגללה לשון-הרע מזיק גם לנשוא השיחה, כי בעקבות הדיבור, הרע שבו יוצא ומתגלה.
משימות החיים
במקביל, ואף במידה רבה יותר, דיבור חיובי של יהודי אחד על חברו, מגלה אצל מי שמדברים עליו דברים טובים ומידות חיוביות. כאשר מדברים בשבחו ובמעלות שלו, זה מעניק לו כוחות – ותכונותיו הטובות באות לידי ביטוי ביתר שאת.
לכן, מיד עם אזכור שמו של נח, התורה מספרת בשבחו ואומרת שהיה "צדיק תמים". מדובר על מצב בו מוטלות על נח משימות כבדות משקל – לבנות את התיבה ולקרוא לאנשי דורו לחזור בתשובה. הוא זקוק לתוספת כוח וחיזוק מיוחד כדי להצליח במשימות הללו – והסיפור בשבחו תורם לכך.
בפרשת בראשית, לעומת זאת, נח נזכר רק בדרך אגב ולא בהקשר למשימה מיוחדת, ולכן שם אין צורך להזכיר מיד את שבחו ומעלותיו. כך גם בנוגע לשאר הצדיקים המוזכרים בתורה. מאחר ששמותיהם לא מובאים בהקשר למשימות חייהם, התורה לא נדרשה להזכיר את שבחם מיד.